<h1>ראבי"ה סימן תקנ"ב</h1>
<h2>דף לב.</h2>
ועוד ישיבני מורי. העומד לקרות בתורה ומברך ברכה שלפניה והתחיל לקרות וכשקרא מקצת פסוקים פסק ודיבר או דברי תורה או דברי חול ואחר כך חזר לקרות וסיים הפרשה ממקום שפסק. ואומר אני כי לא יצא ידי חובתו מברכה ראשונה, שהרי כשמפסיק בנתים הסיח דעתו מברכה ראשונה, וכשחזר לקרות היה לו להתחיל ולברך ברכה שלפניה, דגרסינן בפרק הקומץ [ל"ו ע"א] אמר רב חסדא סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך, ומקשינן סח אין לא סח לא והא אמרינן משמיה דרבי יוחנן על תפילין של יד אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין (של יד) על של ראש אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ומשני לא סח מברך אחת אי סח מברך שתים תניא סח בין תפלה [לתפלה] עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, והא הכא אף על גב דתפילין של יד אינה מעכבת את של ראש וכן של ראש אינה מעכבת [את] של יד, כשסח הוי היסח הדעת מברכה ראשונה וצריך לברך ברכה שניה, הכא נמי מי שקרא בתורה שלשה פסוקים יצא ידי קריאה, ואם רצה להוסיף יוסיף, הרי כשקרא שלשה פסוקים ראשונים וסח בנתים וחזר וקרא פסוקים אחרונים הסיח דעתו מברכה ראשונה וצריך לחזור ולברך לפניהם, שהרי פסוקים אחרונים מעכבים את הראשונים, דכל אחת פרשה בפני עצמה, ובשלא סח מברך אחת וכשסח מברך שתים, ומיהו לא עלה למנין השבעה שצריכין לקרות בתורה כי אם באחד, שהרי לא עשה לפסוקים הראשונים ברכה של אחריהם כתקנת חכמים. ותו גרסינן בפרק אין עומדין (ו)בירושלמי [ה"ד] רבי בא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן היה קורא בספר תורה ונשתתק זה שהוא עומד מתחתיו מברך ומתחיל ממקום שהתחיל הראשון אין תימא ממקום שפסק הראשון הפסוקים הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם אחרונים נתברכו לאחריהן ולא לפניהן וכתיב [תהלים י"ט] תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה, זהו לשון הירושלמי. והא הכא שנשתתק אין לך היסח הדעת גדול מזה וצריך השני לחזור ולברך ברכה שלפניה, הכא נמי לא שנא. ואין לחלק בין אדם שסח בינתים לשני בני אדם, שהרי המברך והקורא בתורה מוציא את הרבים ידי חובתן וכשהוא מברך ואנו עונין אחריו אמן הרי הוא כמו שאנו מברכין וקורין והוי כאדם אחד שקורא ופסק וסח שצריך לחזור ולברך. אבי מורי.
אשר כתב חביבי על סח בקריאת התורה והביא מסח בין תפלה לתפלה ומשנשתתק בירושלמי, שניהן אינן דומין זה לזה, דסח בין תפלה היינו טעמא דצריך לחזור ולברך משום שהן מצוה אחת ופעמים הן שתי מצות, דאמרינן [מנחות ל"ח ע"א] תפילין של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינו מעכבת של יד, הרי כל אחת מצוה באפי נפשה, הלכך מברכין על של יד להניח תפילין (ואם סח בינתים) שהיא תחלה, ועל של ראש שהיא גמר מצוה מברכין על מצות תפילין, (ו)אם סח בינתים. והיינו טעמא בשלא סח בינתים מברך אחת, משום דעשאן מצוה אחת ואין צריך אלא ברכה אחת, אבל סח בינתים עשאן שתי מצות, ומשום הכי צריך שתי ברכות על כל מצוה ומצוה, ולא משום היסח הדעת. ונשתתק בדין הוא דצריך ברכה העומד במקומו, שהרי איך יוצא בברכה שבירך חבירו. אבל הכא שבירך וקרא אם הסיח דעתו אמאי יחזור ויברך, והא תנן [ברכות י"ג ע"א] בקריאת שמע בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב [ובאמצע] מפני היראה, אף על פי שהפסיק והסיח דעתו מפני היראה אפילו הכי אין צריך לחזור ולברך ברכות שלפני קריאת שמע כבתחלה אלא [קורא] ממקום שפסק הוא בתחלה. וכן אמרינן [שם כ"ד ע"ב] המהלך במבואות המטונפות אם הפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ואפילו [הכי] ברכות אין צריך לברך כבתחלה, והכא שסח לא הפסיק כדי לגמור את הכל אין צריך אף להתחיל. ואי קשיא הך קשיא, דאמר סח בין תפילה לתפילה חוזר עליה מעורכי המלחמה, אם בעבירה קלה כזאת שאינה אלא מדרבנן חוזר, אם כן אין לך אדם בישראל שילך למלחמה וכולם יחזרו, שהרי אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא [קהלת ז']. והכי אמרינן בסנהדרין [מ"ו ע"ב] מדאיקבור צדיקים והלא אין צריכין כפרה, ומשני אין לך צדיק שאין צריך כפרה, ואם כן כולם יחזרו מעורכי המלחמה. ואתה תאזור מתניך ותשיב שערה המלחמה. רבינו אפרים.
תשובה דרבינו מורי אבי זצ"ל. ומה שהשיב לי מורי על סח בקריאת התורה שאין לדמותו לנשתתק דצריך ברכה העומד במקומו, דהאיך יוצא בברכות חבירו, אומר אני שיוצא בברכת חבירו היכי דלא סח. דתניא בתוספתא דמגילה [פ"ב ה"ה], ומייתי לה בירושלמי [פ"ד ה"א], מעשה ברבי מאיר שקראה מיושב בבית הכנסת של טבעין ונתנה לאחר וכו', ומקשין בירושלמי זה קורא וזה מברך אמר רב ירמיה מכאן שהשומע כקורא, הרי לך שיוצא אדם בברכת חבירו, ואין חילוק בדבר בין יחיד שסח בינתים לשנים שנשתתק הראשון והשני בא לקרות. וזכור אני שהייתי בריגינשבורג מציק מים על ידיך ראיתי בראש השנה שבירך רבי ברוך בר' יצחק לפני תקיעות שופר מיושב והתחיל לתקוע ולא יכול לסיים מפני עייפות ושלח השופר לאחיו רבי מתתיהו וסיים כל הסדר בלא ברכה ולא ראיתי אותך ושאר רבותי הר"ר יצחק והר"ר משה זצ"ל שהייתם מוחים בידו. ולא זכיתי לדבר עמכם [מ]אין הרגלים, וכשהחזרתי לביתי ודברתי עם קרובי הר"ר שב"ט זצ"ל, והביא מכאן ראיה, דכי היכי דהשומע כקורא הכי נמי שומע כתוקע, וכיון שאם היה משלים הראשון לא היה צריך ברכה הכי נמי השני. ועתה שמתי אל לבי שאינו ראיה משם, דשמא רבי מאיר בירך ברכה ראשונה וקרא כל המגילה ולא הפסיק, וברכה אחרונה שעשה השני אינו עיקר, דבמנהגא תליא מילתא. ולי נראה להביא מירושלמי מהיה קורא בתורה ונשתתק, שמשמע שהשני צריך לחזור ולברך ולהתחיל ממקום שהתחיל הראשון, דכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה, ומשמע דוקא גבי קריאת התורה דכתיב תמימה צריך להתחיל ולברך, אבל שאר מצות לא דליכא להוכיח מקריאת שמע דבפרקים שואל מפני הכבוד ובאמצע מפני היראה, [ומיכן באתה לדקדק אף על פי שהפסיק והסיח דעתו מפני היראה] אין צריך לחזור ולברך ברכות שלפני קריאת שמע כבתחלה אלא ממקום שפסק מתחיל, ואומר אני שאין לדמות, כמו שכתבתי, דהא כתיב תמימה, מה שאין כאן בשאר מצות. ותו דגרסינן בירושלמי בפרקים שואל מפני הכבוד וכו' אמר רבא זאת אומרת שאין הברכות מעכבות, פירוש מדקאמר שואל דמפסיק ואין צריך לחזור ולברך אלמא שאין הברכות מעכבות, אמר רבי יוסי אם אמר את שהוא צריך לברך, פירוש לעולם אימא לך שצריך לברך, ברך כמו שכיון לבו בכולן התיבון ואינו מפסיק לא תניתה הכא אף על גב דלא תניתה צריך לברך, אלמא שצריך לברך אף בקריאת שמע.
תשובת רבינו אפרים ב"ר יצחק. ואשר כתבת חביבי על סח בקריאת התורה, אומר אני דיוצא בברכת חבירו אם לא הסיח מדעתו ואיני יודע (אם) אם אתה סותר דברי או מודה. שאני אמרתי כמו כן שיוצא היכי שלא נשתתק אלא סח ואפילו הסיח דעתו כדמוכח בקריאת שמע, ואתה אומר התם כתיב תמימה, וכי קריאת שמע לאו תורה היא, ואם כן התם נמי כתיב תמימה. ועד שאתה בא לחלק בין (קריאת מגילה ל)קריאת התורה לקריאת שמע תעיין במגילה [י"ז ע"א] דקא פריך לימא דקסבר התורה כולה בכל לשון נאמרה דאי בלשון הקדש למה לי [וכו'] והא שמע מינה דקריאת שמע בכלל כל התורה, והכי נמי גרסינן בברכות [י"ג ע"א]. ועוד שכתבת אין חילוק בין יחיד לשנים, אם כן אין חילוק בין הסיח דעתו ללא הסיח דעתו ומה ראיה הבאת מן התוספתא ומירושלמי ליחיד שסח בקריאת התורה, [אותו] חידוש היית מוצא בכל יום שאתה מברך ואחרים יוצאים, דהא תנן [ר"ה כ"ט ע"א] כל המצות כולן אף על פי שיצא מוציא, כל שכן אותו שלא יצא, שמע מינה שומע כעונה, זהו חידוש שמצאת בתוספתא ובירושלמי. ובין תבין את אשר לפניך. הילכך התוקע הוא מברך הואיל ומוציא את הרבים בברכתו ובתקיעתו, ואמאי צריך לברך פעם אחרת, שהרי כל הברכות אף על פי שיצא מוציא, וכל שכן היכי שלא יצא, והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה, הילכך במגילה נמי הואיל והמברך והקורא מוציא את הרבים ידי חובתן אין צריך אחר לברך, אבל המברך הקורא בספר תורה אינו מוציא את הרבים ידי חובתן בברכתו, שהרי כל אחד ואחד צריך לברך ולקרות, הילכך אם נשתתק צריך אחר לברך, אבל היכא דסח אפילו הסיח דעתו אין צריך לברך. ואשר כתבת ברכות אינן מעכבות משמע לך פירושו שאין צריך לברך, תרתי דסתרי אהדדי. אפרים. תשובה. אישתמטתיה למר דתנן בפרק שלישי דמגילה [כ"א ע"א] הפותח וחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה, ואמרינן בגמרא תנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה והאידנא דקא מברכי כולהו לפניה ולאחריה תקינו רבנן משום הנכנסין ומשום היוצאין, אלמא אי לאו משום הנכנסין והיוצאין יוצאין כל השבעה בברכות הראשון, משמע שמוציא את הרבים. והיכא שנשתתק ליכא למיחש משום הנכנסין ומשום היוצאין דקלא אית ליה. אבי מורי.
